1.

הפרשה עוסקת בבעלי החיים ההולכים על ארבע ומפרטת מי הם הכשרים לאכילה ומי הם הפסולים. הכלל הוא שרק בעל חיים, שמתקיימים בו שני סימני הטהרה – מפריס פרסה ומעלה גרה, כשר לאכילה, ואילו זה שיש בו רק אחד מהם, פסול.

התורה מביאה שלוש דוגמאות של כאלה שמעלי גרה, אבל אינם מפריסי פרסה, ויש לשים לב לשינוי קל בהתבטאות הפסוק כלפי כל דוגמה ודוגמה.

הדוגמה הראשונה היא הגמל – "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה ומפריסי פרסה, את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם." כשמדובר על הגמל כותבת התורה: "איננו מפריס" בלשון הווה.

אמנם מיד לאחריו כותב הפסוק את הדוגמה השנייה: "ואת השפן, כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס – טמא הוא לכם", ומתבטא בלשון עתיד: "לא יפריס".

לעומתם, בפסוק הבא, הלוא הוא הדוגמה השלישית: "ואת הארנבת, כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה – טמאה היא לכם." התורה נוקטת לשון עבר – "לא הפריסה".

נראה, שהדבר אומר 'דרשני'. שלושה פסוקים בזה אחר זה, העוסקים באותו עניין בדיוק, ובכל אחד מהם זמן הפועל הוא אחר – פעם עבר, פעם הווה ופעם עתיד. ראוי להתבונן ולבחון, מה באה התורה ללמדנו על ידי השינוי הזה?

יש המפרשים על דרך הדרוש והרעיון המוסרי, שהתורה רומזת על שלושה סוגים של אנשים. הסוג הראשון, הם אותם אנשים שבעברם לא שמרו תורה ומצוות, אולי אפילו נולדו כתינוקות שנשבו ולא ידעו דבר, אבל כל זה, כאמור, היה רק בעבר. עם השנים הם התקרבו לריבונו של עולם והפכו ליהודים יראים ושלמים.

הסוג השני, הם אלו שדווקא נולדו בבתים של תורה ומצוות אלא שבמהלך חייהם ירדו מהדרך לתקופה מסוימת ולעת זקנה חזרו ושבו. בזמן שהיו מרוחקים, באותו הווה, הם לא קיבלו שום סימנים של טהרה.

ויש הסוג השלישי, שהם – בשונה לגמרי מן הראשונים, דווקא כשהגיעו לעת זקנה התרחקו מהדת, פרקו עול ועזבו את הכל, לא עלינו. אולי משום איזה מאורע קשה, שפקד אותם, אולי איזה ניסיון, שלא הצליחו לעמוד בו.

2.
האדם בדרך כלל נוטה לדון את חברו לכף חובה ומחפש את החסרונות ולא את המעלות אצל הזולת. לכך באה התורה ורומזת לנו, שכדי להגיד על מישהו: "טמא הוא לכם! אסור להתקרב אליו כי אין בו סימני טהרה", צריך שיהיו בו שלושת הדברים – גם פרסה איננו מפריס בהווה, גם לא יפריס בעתיד וגם לא הפריס בעבר. רק על אחד כזה, שאין בו סימני טהרה גם בעבר שלו, גם בהווה וגם בעתיד, אפשר להכריז טמא הוא לכם. רק מאחד כזה אפשר ואף צריך להתרחק. לעומת זאת, אדם שיש בו חלק בתורת ישראל, אפילו באופן זמני, או שרק ראה את עצמו כחלק מהעם היהודי בעבר הרחוק, בצעירותו, אסור לפוסלו מלבוא בקהל אלא אדרבה, צריך לקבל אותו ולקרב אותו, מי יודע אולי ישוב.

התורה מלמדת אותנו, שאנחנו צריכים לראות מעלות חברינו ולא חסרונם. היא מורה לנו לחפש את האורות ולא את הצללים אצל הזולת. ידועים דברי רבי אלימלך מליז'נסק, שכתב בספרו ה"נועם אלימלך": "אדרבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חבריו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חבריו, חלילה".

3.
כמה הלקח חשוב בתקופה כזאת. אנחנו עדים, לצערנו, לכל מיני השמצות והוצאות דיבה, כל-כך הרבה שנאה מציפה את הרחובות. הכל מחפשים למצוא דופי בזה המשויך למחנה האחר.

התורה מדגישה: אם לא מתקיימים באדם שלושת הנתונים הללו – לא היה חלק מעם ישראל בעבר ולא רואה בעצמו חלק מעם ישראל ובתורת ישראל כיום, אנו מוכרחים לדון אותו לכף זכות. אולי העתיד, ההווה או העבר שלו, מלווה ביראת שמים, אנו מצווים לתת לו סיכוי ואשראי של אמון. ואהבת לרעך כמוך!

[email protected]